רשיון לנשיאת נשק על פי דעת תורה

בעקבות המאורעות הקשים שאחינו יושבי הארץ הקדושה עברו, ואחר שבכל העולם אויבי ושונאי ישראל הרימו שוב את ראשם המכוער ושוב חזרו על דברי השיטנה העתיקים ואמרו לכו ונכחידם מגוי, ולא יזכר שם ישראל עוד (תהלים פג,ה), רבים מאחינו בני ישראל בארץ ובתפוצות החלו לבקש רשיון להחזקת נשק על מנת להגן על עצמם ועל משפחתם בעת צרה. והנה ישנם כאלו המתנגדים באמרם שכלי זיין אינו דבר השייך לעם היהודי שהרי ’הידיים ידי עשיו’, ומעולם עם ישראל נלחם רק בדרך של ה’קול קול יעקב’, ועוד שיש בזה חסרון בבטחוננו בבורא עולם שהרי אנו מאמינים שכל הצרות באות ממנו יתברך ואליו יש לנו לשוב ולא לתלות בטחוננו בדברי שוא. והרי כבר לימדונו חכמינו שאין תלמידי חכמים צריכים שמירה ועל זה אמרו (בבא בתרא ז,ב): ’אני חומה’- זו תורה, ’ושדי כמגדלות’- אלו תלמידי חכמים, ונמצא שעלינו לחזק עצמינו בשמירה האמיתית שהיא לימוד התורה, שהתורה מגנא ומצלא.

ואף שהדברים נכונים אולם יש לידע שיש לכל דבר זמן ועת תחת השמיים, וכשעם ישראל נתונים בסכנה יש לנו גם חובה להיעזר בהשתדלות טבעית כמו שציוונו חכמים בכל מקום. ולכן עלינו לברר אימתי יש להחשיב את הזמן כמקום סכנה ואימתי ניתן להסתמך על דברי הפסוק שומר פתאים ה’. וראשית נעמוד כאן על כמה מקורות שמצביאים שיש לאדם להיעזר בכלי זיין, והרי הם משולשים בתורה, בנביאים ובכתובים, ומבוארים בדברי רבותינו במשך הדורות, וכמו כן נראה שאכן התורה מצווה עלינו להילחם על מנת להגן על עצמינו ולא לישב ללא השתדלות.

מלחמות התנ״ך.
הנה כבר בספר בראשית ראינו איך האבות הקדושים יצאו להלחם ולהגן על עצמם. כמו כן מובא איך יצאו להשיב חטופים בכח הזרוע, ולדוגמא כשאברהם אבינו שמע שבן אחיו לוט נשבה, מיד ’וירק את חניכיו ילידי ביתו שמונה עשר ושלש מאות וירדוף עד דן, ויחלק עליהם לילה הוא ועבדיו ויכם וירדפם עד חובה’ (בראשית יד, יד). וכן כשדינה בת יעקב נחטפה על ידי שכם בן חמור מיד יצאו שמעון ולוי בערמה להשמיד את כל יושבי העיר ולהציל את אחותם מידם. שוב מצאנו (במדבר כא, א): "וישמע הכנעני מלך ערד ישב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וישב ממנו שבי", ופרש״י שלא היתה אלא שפחה אחת ואף על פי כן יצאו כל ישראל להילחם עמם על מנת להשיבה.

ובתנ״ך ישנם לרוב מלחמות ישראל על מנת להגן על נפשם, ולדוגמא אחר מעשה שכם בן חמור, אבינו יעקב חגר חרבו וקשתו ויצא להילחם בעמים הסובבים אותו, וכדפירש רש״י על הפסוק (בראשית מח, כב): ’ואני נתתי לך שכם אחד על אחיך אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי’, ופרש״י: כשהרגו שמעון ולוי את אנשי שכם נתכנסו כל סביבותיהם להזדווג להם [למלחמה] וחגר יעקב כלי מלחמה כנגדן. וכתב על זה הרמב״ן (בראשית לד, יג): "ואם נאמין בספר "מלחמות בני יעקב" (הוא ספר הישר) בא להם פחד אביהם כי נאספו שכני שכם ועשו עמהם שלש מלחמות גדולות, ולולי אביהם שחגר גם הוא כלי מלחמתו ונלחם בם היו בסכנה כאשר יספר בספר ההוא. ורבותינו (ב"ר פ י) הזכירו מזה בפסוק אשר לקחתי מיד האמורי בחרבי ובקשתי".
ובילקוט מעם לועז (בראשית לו, מג) תיאר בפירוט את אותם מלחמות בני יעקב שבאו עליהם בעקבות הריגתם את אנשי שכם והתישבותם בארץ כנען. ותיאר שם איך שלח מלך תפוח לכל העמים סביבתו להתקבץ על מנת לבוא ולהילחם עם יעקב ובניו. ומספרם היה רב מאוד והיו חזקים ומלומדי מלחמה ונחלקו לשבעה לגיונות כדי לסגור על בני יעקב מכל עבר. ועוד שם איך בני יעקב חגרו כלי זיינם על מנת לצאת בחירוף נפש להגן על עצמם.

ושכשיצאו ישראל מארץ מצרים כתיב (שמות יג, יח): "וחמשים יצאו בני ישראל מארץ מצרים", ופרש״י ’אין חמשים אלא מזוינים’. וברור שמטרת ההתחמשות היתה כדי שיוכלו להגן על עצמם מידי המתנכלים להם בדרך, והסביר רש״י שאכן נשק זה היה להם למגן במלחמת עמלק, ובמלחמת סיחון ועוג ומדין.

ובגמרא ירושלמי (שבת ו, ד) מובא שהיו מזויינים בחמשה עשר מיני זיין, ובעל הטורים כתב שהתיבה ’חמשים’ באה לרמז על חמשה כלי זיין שהם מגן וצנה ורמח וחצים ומקל יד, הנזכרים בפסוק (יחזקאל לט, ט): "ויצאו יושבי ערי ישראל וביערו והשיקו בנשק ומגן וצנה בקשת ובחצים ובמקל יד וברמח ובערו בהם אש״.

סיבה וטעם להתחמשות.
אלא שכאן הבן שואל למה להם לצאת מזויינים אחר שהקב״ה מגן עליהם בעמוד אש וענני הכבוד, ועוד ברור שהעם לא היו צריכים כלי זיין שכן לא יראו מלחמה שהרי מקרא מלא דיבר הכתוב: "ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא כי אמר אלהים פן ינחם העם בראתם מלחמה ושבו מצרימה״, ואחר שכן מדוע יצאו חמשים.

ומצאנו בזה כמה דרכים שיש ללמוד מהם חכמה עמוקה לענייננו.
הרמב״ן כתב שסיפר הכתוב שיצאו ביד רמה, וחשבו להיות גאולים, ולא הלכו בדמות עבדים הבורחים. דהיינו שכשיש לאדם כלי זיין הרי זה משמש מעל לרק הגנה אלא גם נותן לו הרגשת כבוד עצמי שיכול להגן על עצמו ועל בני ביתו, וחזינן שאין דבר זה דבר של מה בכך שהרי הקב״ה דאג שיהיה לעם תחמושת לצורך הרגשה זו.

באור החיים כתב: ״אולי כי זולת היותם מזויינים בכלי זיין, לא יועיל מה שיסב ה’ אותם לבל יחזרו בראותם מלחמה, כי על כל פנים ישובו מצרימה כיון שאין בידם כלי זיין לערוך עם אויב מלחמה ויראו עצמם אבודים, לזה אמר וחמושים יצאו, פירוש, מלבד טעם שיסב ה’ היו להם גם כן כלי זיין, ובהצטרפות שני הטעמים לא ינחם העם בראותם מלחמה". דהיינו שה’ ראה שיש צורך לחמש אותם אף על פי שהסבם למקום שלא יראו מלחמה, על מנת ליתן להם הרגשת בטחון, שלולא היה להם נשק היו מרגישים חלשים והיו שבים מצריימה. ואם כן למדנו תועלת נוספת לשאת נשק מלבד הרגשת הכבוד העצמי הנזכר לעיל, והוא הרגשת הבטחון שיש לאדם אפשרות להגן על עצמו אם וכאשר יצטרך.

ואילו החזקוני הסביר שכיון שהיו חמשים כבר לא היו יראים מן המצרים, ואם כן שוב למדנו שמטרת ההתחמשות היתה להסיר מליבם כל הרגשת פחד ומורא.

ואם כן עולה שמטרת ההתחמשות היתה לכמה מטרות, על מנת להציל חיים בעת צרה ח״ו, וכן לטעת בנו את תחושת הבטחון ולבטל את תחושת הפחד, ועוד כדי להעלות את המורל והכבוד העצמי והלאומי.

ונמצא שאם עם ישראל מותקף על ידי צבאות אויב מחויבים אנו להכניס עצמנו להילחם בהם, ומלחמה זו שהינה עזרת ישראל מצר שבא עליהם דינה כמלחמת מצוה, וכדברי הרמב״ם (פ״ה מהלכות מלכים ה״א), והמלך רשאי לצאת למלחמה זו בלא נטילת רשות מבית דין, ועליה נאמר יוצא חתן מחדרו וכלה מחופתה.

כניסת האדם למקום סכנה.
והנה ודאי בהשקפה ראשונה היה נראה לומר שעדיף לברוח ממלחמה ומנשיאת נשק שיתכן שלעיתים גורם זה ליותר חשש סכנה, והרי אסור לאדם להכניס עצמו בספק סכנה שהרי ציותה תורה 'ונשמרתם מאוד לנפשותיכם'. ואע''פ שפסוק זה נאמר על שכחת התורה ומעמד הר סיני ולא על שמירת גופו, כלשון הפסוק (דברים ד,ט) ''רק השמר לך ושמר נפשך מאד פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך כל ימי חייך והודעתם לבנך ולבני בניך יום אשר עמדת לפני ה' אלקיך בחורב.... ונשמרתם מאד לנפשותיכם כי לא ראיתם כל תמונה ביום דיבר ה' אליכם בחרב מתוך האש''. וכן למדנו בפרקי אבות (פ''ג משנה ח'): כל השוכח דבר א' ממשנתו מעלה עליו הכתוב כאילו מתחייב בנפשו שנאמר רק השמר לך. וכן מובא בגמרא מנחות (דף צט, א)
אולם כבר הביאה הגמרא (ברכות לב, ב) פסוק זה גם על שמירת גופו, דת"ר מעשה בחסיד אחד שהיה מתפלל בדרך בא שר אחד ונתן לו שלום ולא החזיר לו שלום המתין לו עד שסיים תפלתו לאחר שסיים תפלתו א"ל ריקא והלא כתוב בתורתכם (דברים ד, ט) רק השמר לך ושמור נפשך, וכתיב (דברים ד, טו) ונשמרתם מאד לנפשותיכם, כשנתתי לך שלום למה לא החזרת לי שלום אם הייתי חותך ראשך בסייף מי היה תובע את דמך מידי?

והנה איתא בגמרא (שבת לב,א) שלעולם אל יעמוד אדם במקום סכנה לומר שעושים לו נס, שמא אין עושים לו נס ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו.

ולא עוד אלא שהמכניס עצמו לסכנה עתיד ליתן את הדין, כדאיתא בספר חסידים (תרע''ה): "ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש- אם מת אדם בפשעו, כגון שמתקוטט עד שהורגים אותו, עתיד ליתן את הדין שגרם לעצמו מיתה. או אם הולך למקום סכנה, כגון על קרח בימות החורף, אם נפל במים ויטבע, או בחורבה ישנה הלך ונפלה עליו, וכן המתקוטט עם אדם אלם ורוצח ומגזם לו וזה מחרפו ומכעיסו, כל אלה עתידין ליתן את הדין שגרמו מיתה לעצמן להתקוטט עם מי שהשעה משחקת לו". ולמדנו שאין לאדם להכניס עצמו למקום סכנה.

וכבר הזהירו חכמינו שכל הדרכים הינם בחזקת סכנה, ואף נפסק כן להלכה (ש״ע סימן ריט ס״ז), ואם כן היה נראה לאסור לאדם לצאת לדרך כלל ועיקר.

אלא שמאידך גיסא ישנם מאמרי חז״ל המורים שיש לאדם להתנהג בדרך התמימות ולא לחשוש מפגע רע או נזק, כמו שאמרו שומר פתאים ה’. (תהלים קטז, ו).

ולכן עלינו לברר מתי נחשב הזמן כעת סכנה או המקום כמקום סכנה שבו אנו מחוייבים לעשות את ההשתדלות הרצוי על מנת להתחמש ומתי אין לדאוג אלא לסמוך על בורא עולם.

מתי נחשב המקום כמקום סכנה.
ומצאנו כמה נביאים מתנבאים בסגנון אחד, ועדיין יש הבדלים בניהם עם נפקא מינה למעשה והדבר דורש לימוד.
הנה הרמח״ל בספרו הגדול מסילת ישרים (פרק ט’) כתב לחלק בין מקום שנחשב כשכיח היזקא שבו אדם חייב לנקוט באמצעי זהירות, למקום שלא שכיח היזקא שרשאי שלא להיזהר ויתכן גם שאין לו לנקוט במשנה זהירות שכן אז הוא מבטל עצמו מעבודתו יתברך, והעתיק את דבריו כדי שנתבסם ממתיקות לשונו:
ממפסידי הזריזות הוא רוב הפחד וגדל המורא מן הזמן ותולדותיו, כי פעם יירא מהקור או מהחום, ופעם מהפגעים, ופעם מן החולאים, ופעם מן הרוח - וכן כל כיוצא בזה. הוא העניין שאמר שלמה עליו השלום (משלי כ"ו יג): "אמר עצל שחל בדרך ארי בין הרחובות". וכבר גינו חז"ל המידה הזאת וייחסוה אל החוטאים. ומקרא מסייעם, דכתיב (ישעיה ל"ג): "פחדו בציון חטאים אחזה רעדה חנפים". עד שאמר אחד מן הגדולים אל תלמידו בראותו אותו מתפחד: "חטאה את" (ברכות ס) .
אלא על זה נאמר (תהילים ל"ז): "בטח בה' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה".

כללו של דבר, צריך שישים האדם את עצמו עראי בעולם וקבוע בעבודה, יתרצה ויסתפק בכל ענייני העולם במה שיזדמן לו, וייקח מן הבא בידו, ויהיה רחוק מן המנוחה וקרוב למלאכה ועמל, ויהיה נכון לבו בטוח בה', ולא יירא מתולדות הזמן ופגעיו.
שמא תאמר, הרי מצינו שחייבו חכמים בכל מקום שישמור האדם את עצמו שמירה מעולה ולא ישים עצמו בסכנה, אפילו הוא צדיק ובעל מעשים. ואמרו: הכל בידי שמים אפילו הוא צדיק ובעל מעשים (כתובות ל) ואמרו: "הכל בידי שמים חוץ מצנים פחים" (כתובות ל') (דברים ד') ומקרא כתוב: "ונשמרתם מאוד לנפשותיכם", הרי שאין להחליט הביטחון הזה על כל פנים. והתם אמרו: "ואפילו לדבר מצווה" (פסחים ח,ב)

דע, כי יש יראה ויש יראה, יש יראה ראויה ויש יראה שוטה, יש ביטחון ויש הוללות, כי הנה האדון ברוך הוא עשה את האדם בעל שכל נכון וסברא נכוחה לשינהג עצמו על דרך טוב וישמר מן הדברים המזיקים אשר נבראו לענוש את הרשעים. ומי שירצה שלא ינהג עצמו בדרך החכמה, ויפקיד עצמו לסכנות, הנה אין זה ביטחון אלא הוללות, והנה הוא חוטא במה שהוא עושה נגד רצון הבורא יתברך שמו, שרוצה שישמור האדם את עצמו.

ונמצא שמלבד הסכנה המוטבעת בדבר, אשר הוא עלול אליה מפני חסרון שמירתו, הנה עוד הוא מתחייב בנפשו בקום עשה, בחטא אשר הוא חוטא, ונמצא החטא עצמו מביאו לעונש.
ואולם השמירה הזאת, וזאת היראה המיוסדת על הנהגת החכמה והשכל, היא הראויה שעליה נאמר (משלי כ"ב): "ערום ראה רעה ונסתר, ופתיים עברו ונענשו."
אך היראה השוטה היא שיהיה האדם רוצה להוסיף שמירות על שמירות, ויראה על יראה, ועושה משמרת למשמרתו, באופן שיגיע מזה ביטול לתורה ולעבודה.
והכלל להבחין בין שתי היראות הוא מה שחלקו חז"ל באומרם (פסחים ח'): "היכא דשכיח היזיקא שאני". כי מקום שההיזק מצוי ונודע, יש לישמר, אך מקום שאין ההיזק נודע, אין לירא. ועל כיוצא בזה נאמר: "ריעותא דלא חזינן לא מחזקינן" (חולין מח,ב).
ואין לו לחכם אלא מה שעיניו רואות הוא עצמו עניין הפסוק שהבאנו למעלה: "ערום ראה רעה ונסתר", הא אינו מדבר אלא בנסתר מן הרעה אשר רואה, לא ממה שיוכל להיות שיהיה אפשרי שיבוא. והוא ממש עניין הפסוק שהזכרתי למעלה: "אמר עצל שחל בדרך וגו'". וחז"ל פירשו העניין כמין חומר, להראות עד היכן מגעת יראת ההבל להפריש האדם מן המעשה הטוב, ואמרו:
"שבעה דברים אמר שלמה בעצל. כיצד?
אמרו לעצל: הרי רבך בעיר לך ולמד תורה ממנו,
והוא משיב אותם: מתיירא אני מן הארי שבדרך,
רבך בתוך המדינה.
אומר להם: מתיירא אני שלא יהיה הארי בין הרחובות,
אומרים לו: הרי הוא בתוך ביתך,
אומר להם: אם אני הולך אצלו אני מוצא הפתח נעולה,
אומרים לו: פתוח הוא,
וכשלא היה יודע מה להשיב אומר להם: הדלת פתוחה או נעולה,
מבקש אני לישון עוד מעט". (דברים רבה ח ו).
הא למדת שאין היראה שגורמת שיתעצל, אלא עצלה גורמת לו שיתיירא וכל הדברים האלה הניסיון היומי יעיד עליהם, ממה שכבר פשוט הוא ורגיל ברוב המון בני האדם, אשר זה דרכם כסל למו, ומשכיל על דבר ימצא אמת לאמיתו ודעת לנבון נקל. עכ״ל המסילת ישרים.

ובספר בנין ציון (סי' קל''ז) וכן בשו״ת משנה הלכות (ח''ה סי' רלד) חילקו בין סכנה הקיימת לפנינו שאז אנו מחויבים לנקוט בזהירות, לבין אם אין סכנה לפנינו ורק שמא בעתיד יקרה דבר מה שאז אמרינן שומר פתאים ה’. עוד הוסיפו שאם אכן אין סכנה לפנינו אבל הסכנה מצויה גם אז יש לנו לחשוש מפניה.

וז״ל הבנין ציון: "והנלענ"ד דטעמא דרבנן דאע"ג דכלל בידינו דאין לך דבר עומד בפני פקוח נפש ואין הולכין בפ"נ אחר הרוב, זה דוקא ביש ודאי סכנת נפש לפנינו כגון בנפל עליו הגל דאז חוששין אפילו למיעוטא דמיעוטא, אבל בשעתה אין כאן פקוח נפש רק שיש לחוש לסכנה הבאה, בזה אזלינן בתר רובא כמו לענין איסורא, דאם לא כן איך מותר לירד לים ולצאת למדבר שהם מהדברים שצריכין להודות על שנצולו, ואיך מותר לכתחלה לכנוס לסכנה ולעבור על ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, אלא על כרחך כיון דבאותה שעה שהולך עדיין ליכא סכנה הולכין אחר הרוב. ועוד ראי' לזה ממה דאמרינן ברכות (דף ל"ג) אפילו נחש כרוך על עקבו לא יפסיק. אמר רב ששת לא שנו אלא נחש אבל עקרב פוסק. ופירש הרמב"ם (בפי' המשניות) וכ"כ הברטנורא, כיון דנחש אינו נושך ברוב הפעמים, אבל עקרב שמנהגו לנשוך תמיד פוסק. והלא יקשה מה בכך דהנחש אינו נושך ברוב הפעמים, הרי אין הולכין בפקוח נפש אחר הרוב, אלא על כרחך דהיינו טעמא כיון דכן אין כאן סכנת נפשות״, עכ''ל.

אכן הרב אלחנן ואסרמן הי״ד (קובץ שיעורים, כתובות קלו) הקשה מדוע רשאי אדם שלא לחשוש לסכנה רחוקה ולסמוך על שומר פתאים ה’, והרי אפילו בספק סכנה אנו דוחים שבת, והעלה יסוד חשוב, שרשאי אדם להמשיך את אורח חייו כרגיל ולנהוג כמנהגו כשאין סכנה מידית ומוחשית ואין צריך לחשוש, וז״ל: ״צריך לומר שאין האדם חייב להימנע ממנהג דרך ארץ, וממילא הוי כאילו אין בידו לשמור עצמו ואז נשמר מן השמים. אבל היכן שבידו להיזהר אינו בכלל פתאים, ואם לא ישמור עצמו הוא מתחייב בנפשו ולא יהא משומר מן השמים".

והגאון רב משה פינשטיין בדברו על עישון סיגריות כתב (יו״ד ח״ב סימן מט): ”הנה בדבר עישון סיגריות, ודאי מכיון שיש חשש להתחלות מזה, מן הראוי להזהר מזה. אבל לומר שאסור מאיסור סכנתא, מכיון שדשו בה רבים כבר איתא בגמרא בכהאי גוונא "שומר פתאים ה' " (שבת קכט,ב; נדה לא,א), ובפרט שכמה גדולי תורה מדורות שעברו ובדורנו שמעשנין". והלכתא גבירתא גמרינן מדבריו אלו שכל שדשו בו רבים אין בו חובת זהירות, ואם כן לעניננו יש לומר שבמקום שנהוג לילך ללא חשש וללא נשיאת נשק רשאי להמשיך לעשות כן. [אף שאכן עולה כן מדברי קדשו אולם בימינו אלו שכבר עישון נחשב כדבר מסוכן ורובא דרובא נמנעים מלעשן משום כך ודאי כלפי לייא שאין להתיר לעשן כלל, וכמו שהעיר הגרֿ״ע יוסף (יחו״ד ח״ה סימן לט)].

שיטה נוספת נמצאת בספרו של הגאון רב שלמה זלמן אורבעך (מנחת שלמה תנינא סי' ל''ז ד''ה) בו ביאר כלל שעל ידו נוכל להבחין מתי דבר נחשב מצב כסכנה מצויה ונתחייב להישמר ממנה, והוא שכל שדרך רוב בני אדם לברוח מסכנה שכזו נחשב זה כדבר סכנה מצויה וספק פקוח נפש, אבל אם אין רוב בני אדם נבהלים ומפחדים מזה אין זה חשיב סכנה. ונתן דוגמה לכך זריקת אבעבועות לילדים, אף על גב שמצד הדין אפשר שצריכים באמת להזדרז ולעשותו בהקדם האפשרי אם הרופא אומר שכבר הגיע הזמן לעשותו, אעפ''כ כיון שחזינן שאין אנשים רגילים כלל לעשותו בבהילות ובזריזות, לכן אינו נחשב כסכנה מצויה. מה שאין כן אם האדם נמצא במקום כזה שיודע בברור שאם לא יקבל ממש היום את זריקת האבעבועות בשבת יצטרך לחכות ד' או ה' שנים, ודאי שבזמן מרובה כזה אנשים נבהלים ומפחדים לשהות, אפשר דשפיר חשיב כפיקוח נפש ודוחה שבת.


חוק מרושע המתיר נשיאת נשק.
וכדאי ליתן את הדעת לדברי הגאון רב משה פינשטיין המתועדים ע״י נכדו הרב מרדכי טנדלר בספר מסורת משה (ח״א עמוד תקב) המובאים בכותרת שישנו חוק מרושע המתיר לכל אחד להחזיק נשק, ומעיד שם שפעם תמה הרב על זה שמניחים באמריקה כמעט לכל מאן דבעי לקנות אקדח, מה שגורם לכל כך הרבה רציחות ברחבי ארצות הברית, וסבר שאין זה כי אם רשעות של כמה עשירים שלא מניחים לממשלה לאוסרם. אולם אל לנו לטעות בדעתו הרחבה ולחשוב שאין הוא מתיר נשיאת כלי נשק לצורך הגנה שהרי בפירוש כתב להתיר בספרו אגרות משה (או״ח ח״ד סימן עה אות ג’) למי שנוסע בסמיכות לישובים של ערבים שיש בהם הרבה שונאי ישראל ורוצחים ימ״ש לשאת עמו נשק. ודן בשאלה של נשיאת נשק לאשה ’לא יהיה כלי גבר על אשה’, והעלה שם בכוחא דהיתרא להתיר. כמו כן הגר״ע יוסף (יחוה דעת ח״ה סימן נה). ויש להמליץ כן גם מדברי רב יהודה חסיד בספרו ספר חסידים (סימן ר’): "נשים שהולכות בדרך ויראות פן יפגעו בהן עכו"ם, מותר להן ללכת בבגדי נכרים ולחגור עצמן בחרב". ואם כן נמצא שכל דברי הרב פינשטיין הינם רק לצורה המופקרת של היתר קניית הנשק.

להכניס עצמו למקום סכנה על מנת להציל את חבירו.
עוד יש לדון אם אדם הנמצא במקום בו ישנו פיגוע, לא עלינו, ויש לו אפשרות לחתור למגע ולנטרל את האיום על מנת להציל את חבירו תוך כדי שהוא מכניס עצמו בסכנת מוות, האם יש לו חיוב הלכתי לעשות כן או שמא אין חיוב, ועוד אולי ישנו גם איסור לסכן נפשו עבור זולתו שכן חייך קודמים.

והנה איתא בגמרא (ב''מ סב, א): "וחי אחיך עמך" מאי עביד ליה? מבעי ליה לכדתניא: שניים שהיו מהלכים בדרך, וביד אחד מהן קיתון של מים, אם שותין שניהם מתים, ואם שותה אחד מהם מגיע ליישוב. דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם, וימותו, ואל יראה אחד מהם במיתתו של חברו. עד שבא רבי עקיבא ולימד: "וחי אחיך עמך": חייך קודמים לחיי חברך''. הנה ראינו שאין לו ליתן לחבירו לשתות אם יסכן עצמו. אולם דברי הגמרא הינם בודאי סכנה, אך לגבי להכניס עצמו בספק סכנה על מנת להציל את חבירו כתב בהגהות מיימוניות (הל' רוצח ושמירת הנפש א,טו המובא בכס''מ ס'ק יד') בשם הירושלמי שמחויב להכניס עצמו בספק סכנה להציל חבירו, שאם לא כן הרי הוא עובר על איסור של לא תעמוד על דם רעך, והכסף משנה שם כתב טעמא דמילתא שכן הלה ודאי והוא ספק.

כלומר אם לא יציל הלה ודאי ימות. ולכן חייב להכניס עצמו בספק סכנה שהרי אין ספיקו מוציא מן הודאי.
ובספר יד אליהו לובלין (סי' מג) הביא מקור לזה מן הירושלמי (תרומות פרק ח' הל' ד'): דרב אימי איתצד בסיפסיפה. אמר ר' יונתן: ייכרך המת בסדינו. אמר ר' שמעון בן לקיש: עד דאנה קטיל, אנא מתקטיל. אנא איזיל ומשזיב ליה בחיילא. אזול ופייסון ויהבוניה ליה, עכ''ל הגמ'. ופירש בפני משה: איתצד בסיפסיפה: ניצוד במקום סכנה הרבה (בידי גזלנים). פירוש. רבי אימי נתפס ע''י רוצחים ליהרג, ר' יונתן ששמע על כך נתייאש הימנו מלהצילו ואמר, שאין לו (לרבי אימי) אלא להכין לעצמו תכריכי המת.
לעומתו רשב''ל חשב שיתכן שניתן להצילו, ואע''פ שהדבר כרוך בלהיכנס לספק סכנה. וכך אמר רשב"ל או שאני אהרוג והציל את רבי אימי, או שאני נהרג.
והלך ופייס לאותן גזלנים, והניחוהו ונתנו אותו לידו.

הנה ראינו שרשב''ל סבר שיש להיכנס למקום ספק סכנה להציל אדם שבודאי סכנה, וכלשונו ’או אני אהרוג או אני נהרג’.
וכך פסק בחוות יאיר (סי' קמו) וז''ל: ''מחויב לכנוס לספק נפשו להציל נפש חבירו, וש"ס דידן (ב"מ דף ס"ב) נמי הכי משמע, דדווקא התם שאם ישתו שניהם ימותו ודאי, מה שאין כן בספק, יש לומר ישתו שניהם ולא ישתה הוא לבדו וימות חבירו ודאי. ואם כן מחויב לכנוס עצמו לספק נפשות, אפילו בספק הצלה'' עכ''ל.

אמנם רבים חלקו על זה וסברו שאין לאדם להכניס עצמו אפילו בספק סכנה כדי להציל חבירו מסכנה ודאית. הסמ''ע (חו''מ סי' תכ'ו) ביאר שמרן הש''ע והרמ''א השמיטו דין זה משום שהפוסקים, הרי''ף והרמב''ם והרא''ש והטור לא הביאו כן בפיסקיהם. וכנראה מטעם שכתב ברדב''ז (חלק ג' סי' תרכה) שהמתחסד להכניס עצמו בספק סכנה ע''מ להציל חבירו מודאי סכנה הרי זה חסיד שוטה, שהספק שלו עדיף מהודאי של חבירו שנאמר 'וחי אחיך עמך'', חייך קודמים לשל חבירך.

ויוצא מהרדב''ז חילוק דינים אלו לג' דרגות.
שהרדב''ז לכאורה סותר את עצמו בשני תשובות שונות. בחלק ה, (סימן ריח) כותב הרדב''ז על פסק הרמב''ם (פ''א מהל' רוצח) שכל היכול להציל אדם מישראל מסכנה ולא הצילו עובר על מה שנאמר בתורה לא תעמוד על דם רעך.

וז"ל: "כל היכול להציל וכו'" איירי במי שיכול להציל להדיה בלא שיסתכן המציל כלל... ולא זו בלבד, אפילו יש בו קצת ספק סכנה, כגון ראה אותו טובע בים או לסטים באים עליו או חיה רעה, שיש בכל אלו ספק סכנה אפ"ה חייב להציל''.

אולם בחלק ג, (סימן תרכז) הוא כותב ז''ל: "איך יעלה על דעתנו שיניח אדם לסמא את עינו או לחתוך את ידו או רגלו, כדי שלא ימיתו את חברו. הלכך איני רואה טעם לדין זה אלא מדת חסידות, ואשרי חלקו מי שיכול לעמוד בזה. ואם יש ספק סכנת נפשות, הרי זה חסיד שוטה, דספיקא דידיה עדיף מוודאי דחבריה".

והגאון הגר"ע יוסף עמד על דבריו ביחוה דעת (ח''ג סי' פד) ותירץ שיש כאן דרגות בספק סכנה. דרגת סכנה הנוטה אל הודאי סכנה, כלומר שעל פי הרוב ישנה סכנה, או אפילו בספק שקול של סכנה, ואז אינו חייב למסור נפשו ורק אם הספק של הסכנה נוטה אל ההצלה, אם לא הציל הרי זה עובר על לא תעמוד על דם רעך.

וחזינן הכא שישנם ג' דרגות.

דרגה א’ הנוטה אל הודאי סכנה (כלומר שכמעט ודאי שהמציל ימות) שאז מחוייב להשתדל להצילו.
דרגה ב’ שהספק שקול (כלומר שיש כ50% סיכוי שהמציל ימות ו50% שיחיה) שאז אינו מחויב להשתדל להצילו.
ודרגה ג’ שהסיכוי שינצל מן הסכנה גדולים יותר משאם ימות שאז הדין נותן שחייב להציל.


אלא שכל הנידון הנ''ל בהצלת חבירו במקום סכנה שאינו כארוע בטחוני שאז אם יש שם שומר או חייל אזי כיון שתפקידו הוא לחתור למגע ולנטרל איומים ודאי שמחויב לעשות כן מעיקר הדין, וכשם שאדם רשאי להכניס עצמו בסכנה עבור מחייתו, וכדברי הנודע ביהודה (יו''ד תנינא סי' י') שכתב שהתירה התורה להיכנס למקום סכנה בשביל פרנסתו של אדם. וז''ל: "ועכשיו אני אומר אפילו איסורא איכא שהרי כל העוסקים בזה צריכין להכנס ביערות ולהכניס עצמם בסכנות גדולות במקום גדודי חיות ורחמנא אמר ונשמרתם מאוד לנפשותיכם, ומי לנו גדול ואומן בקי בצידה יותר מעשו שהכתוב העיד עליו ויהי עשו איש יודע ציד וכו' ופוק חזי מה אמר הוא על עצמו הנה אנכי הולך למות וגו' ואין מקרא יוצא מידי פשוטו שהיינו שהוא מסתכן בכל יום בין גדודי חיות וכן פירשו הרמב"ן, ומעתה איך יכניס עצמו איש יהודי למקום גדודי חיות רעות ואף גם בזה מי שהוא עני ועושה זו למחייתו לזה התורה התירה כמו כל סוחרי ימים מעבר לים שכל מה שהוא לצורך מחייתו ופרנסתו אין ברירה והתורה אמרה ואליו הוא נושא את נפשו ואמרו רז"ל מפני מה זה עלה בכבש ונתלה באילן ומסר עצמו למיתה לא על שכרו כו', אבל מי שאין עיקר כוונתו למחייתו ומתאות לבו הוא הולך אל מקום גדודי חיות ומכניס עצמו בסכנה הרי זה עובר על ונשמרתם מאוד כו''.

אולם הא שהתיר הנודב''י להיכנס לסכנה היינו רק במקום שאינו סכנה גמורה, וכאותן הדוגמאות המובאות בגמרא הנ״ל (ב''מ קיב,א) וכגון לעלות בכבש, לתלות באילן, שעל פי רוב אין אדם מסתכן בהם, אלא לעיתים רחוקות שכן פשוט שאין אדם רשאי לעשות דבר שסכנתו מרובה עבור פרנסתו. (מנחת אשר ח''ג, סי' קכא).


אלא שכל הנ''ל הוא רק במקום הצלה של אדם יחיד אבל בהצלת הרבים וכגון חייל או שומר הרואה מחבל שבדעתו לבצע פיגוע, והרי ידוע שאין המחבל עט לקראת אדם אחד אלא מנסה לפגוע בכמה שיותר אנשים, אזי מחויב החייל להכניס עצמו בבית הספק להצילם, וטעמא דמילתא שטובים השנים מן האחד (מנחת אשר ח''ג סי' קכב).

וגמרא ירושלמי (תרומות מ''ז ע''א) מסייעתיה שנחלקו ר''י ור''ל בסיעה של בני ישראל שאמרו להם הגויים תנו לנו את פלוני ונהרגהו, ואם לא, נהרוג את כולכם. לשיטת רבי יוחנן כיוון שייחדוהו מוסרים להם את פלוני.

והסיק מכאן הרב וייס שישנה מצווה למסור נפש היחיד להצלת הרבים, שכן מוסרים את פלוני להציל את כלל אנשי העיר. וכן מצאנו בגמרא (תענית י''ח, ב) דפפוס ולוליינוס מסרו עצמם להצלת הרבים במעשה שבת הקיסר נמצאה הרוגה, ויצא קול שהיהודים באשמה, וגזר המלך גזרה על היהודים. ופפוס ולוליאנוס הודו בשקר שהם הרגו את בת המלך, כדי להציל את יושבי העיר מן הסכנה. ושיבחום חכמים שהיו צדיקים גמורים (ראה רש''י שם). וכמו כן כתב בשבט הלוי (ח''ח סי' רנ''א אות ז) בנוגע לסיכון רופאים המרפאים את הרבים ממחלות מסוכנות המדבקות.

וכבר כתב במנחת חינוך (מצוה תכה) שאי אפשר להיפטר מלצאת למלחמת מצוה בטענה של ספק סכנה, שכיון שציותה התורה להילחם אם כן בכלל אותה המצוה היא אף להכניס עצמו לכלל סכנה.